<h1>סמ"ג לאוין סימן קל"ז</h1>
<h2>דף ח:</h2>
גרסינן בפרק קמא דחולין (ח' ב') שהרוצה להשתמש בסכין של גוים צריך ללבנה באור ומפרש כן גם בתוספתא (ע"ז פ"ט ה"ב), ובירושלמי (ע"ז פ"ה הט"ו) גרסינן, הסכין שפה בקרקע קשה והיא טהורה הדא דאיתמר בסכין קטנה אבל בסכין גדולה צריכא ליבון והליבון שאמרו שיהו הניצוצות מנתזין הימנה. וכן אמר בסוף מסכת עבודה זרה (ע"ו א') מלבנה עד (שתסיר) [שתשיר] קליפתה, ופיר(ו)ש הרי"ץ (תד"ה אמר בשם ר"ת) דבסכינים גדולים שדרך לצלות בהן בשר ולהפך בשר מעל הגחלים צריך ליבון ולא בקטנים, וכן בארנו במצות הגעלה (ל"ת ע"ז) לענין חמץ, ורבינו משה (מאכ"א פי"ז הל' ז') וכן הרי"ץ [נ"א רבינו יעקב] (תו' שם בשם ר"א) פירשו דבסכינים קטנים שאין דרך להיות בהן גומות די בנעיצת עשר פעמים בקרקע קשה כמו שמפרש בירושלמי (שם) ובסוף מסכת ע"ז (ע"ו ב'), וגם מוכיח שם שאף בקטנים דווקא לחתוך בה צונן די בנעיצה אבל לחתוך בה רותח אפילו אין בה גומות או בגדולה שיש בה גומות אפילו לחתוך בה צונן צריך ליבון. וכן כתב [נ"א ופירש] רבינו משה (שם) וכן מצאתי בתלמידי הרי"ץ ברבי אברהם שאם לא ליבנה והשחיזה יפה בריחים שלה שמועיל כמו הליבון שהניצוצות מנתזין ממנה, גם היה ריב"א מדקדק מדמצריך ליבון שאין מועיל שפשוף בפחמים במקום הגומות.
ומי ששחט בסכין של גוים קודם שהכשירה, רב אמר (חולין ח' ב') קולף בית השחיטה, ומדבר כשאנו יודעין בו שהוא בן יומו שהרי בכמה מקומות מוכיח במסכת ע"ז (ל"ח ב' ובתד"ה אי, ע"ה ב') שסתם כלים של גוים אינם בני יומן (חולין שם תד"ה השוחט ע"ש), אי נמי קסבר נותן טעם לפגם אסור במקום שמשביח מעיקרו, ואף על גב דגבי עכברא בשיכרא מספקא ליה לרב שם (ס"ח ב') אי נותן טעם לפגם מותר או אסור זהו מפני שפוגם מעיקרו, ולפי פירוש זה לא יהא הלכה כרב שהרי בכל מקום קיימא לן הלכה נותן טעם לפגם מותר אלא יהא הלכה כרבה בר בר חנה שאומר מדיח, וכן פסק רבינו משה (מאכ"א פי"ז הל' ז'), ובלשון אחד מפרש שסובר רב בית השחיטה רותח וללשון אחר סובר בית השחיטה צונן ומכל מקום קולף שאגב דוחק הסכין בולע, ואומר הרי"ץ שמה שאומר שהסכין בולע על ידי הדחק זהו דווקא גבי בית השחיטה שהוא קצת רותח אבל גוי המפשיט בהמה בסכין שלו אין כל הבהמה טעונה קליפה תדע שהרי אומר בפרק כל הבשר (חולין קי"א ב') צנון שחתכו בסכין שחתכו בו בשר רותח אסור לאכלו בכותח דאגב חורפא דצנון בלע אבל משום דוחק הסכין אינו אומר שיהא בולע (ע"פ תד"ה אגב ע"ש וסה"ת סי' ס"ט).
סכין טריפה פליגי בה רב אחא ורבינא חד דאמר בחמין וחד אמר בצונן (חולין ח' ב'), פירוש סכין שבלוע משמנונית טריפה ורוצה לשחוט בה בהמה אחרת, אבל לחתוך בה רותח אפילו סכין ששחט בה כשירה אמרינן בפרק כל הבשר (חולין קי"א ב') שאסור לחתוך בה רותח (תד"ה סכין), ובה"ג (דף קכ"ה ג') מביא אותו דבר לפסק הלכה, אבל לשחוט בהמה אחרת אין נאסר בסכין ששחט בה כשרה אפילו מלוכלך הרבה בדם דבלא זה יש הרבה דם בבית השחיטה מבהמה עצמה ואינה בולעת מפני שטרודה להוציא דם (תו' שם) וגם דם משרק שריק, ומסיק הלכה כדברי האומר שאין צריך הגעלה אלא להדיח בצונן ואם יש בלאי מטלניות לקנחה בהן די, ויש חילוק בין זה לסכין של גוים שחתכו בו איסור רותח וא[י]סור תדיר (תד"ה והלכתא ע"ש). ופוסק רש"י (ד"ה והלכתא) וזה לשונו אף על פי שפוסק כאן בית השחיטה צונן זהו דווקא לענין סכין של היתר הוא שפוסק הלכה להיתר שאין נאסר בבליעה זו שקשה היא לבלוע אלא על ידי רתיחה אבל לעניין סכין האסור כגון של גוים אינו פוסק להיתר מפני שהסכין אסור והבשר רך לבלוע. אומר הרי"ץ בר אברהם שצריך לדקדק בהדחת סכין שיש בה שמנונית במים צוננים כי צריך להעביר תחילה השמנונית כולו עד שיתן מים על הסכין ויהיו המים זבים מזנבה לראשה ומראשה לזנבה שבעוד שיש [בה] שמנונית המים מתעכבין ואינן יכולין לזוב.
<h2>דף טו:</h2>
גרסינן בכריתות פרק ראשון (ד' ב') אמר רבא שלש כריתות האמורות בדם למה אחד לדם קדשים ואחד לדם חולין ואחד לדם חיה הטעון כיסוי שאילמלא לא ריבתה תורה הייתי אומר שפטור בדם חולין ודם חיה לפי שנאמר כי הדם הוא בנפש יכפר דמשמע עניין המקרא בדם המכפר, ואמר רבא (שם) ה' לאוין האמורים בדם למה, אחד לדם קדשים ואחד לדם חולין ואחד לדם חיה ואחד לדם התמצית ואחד לדם האברים, ומעמיד שם (כ"ב, א') איסור דם האיברים כשפירש אבל אם לא פירש מותר כמו שמוכיח בחולין פרק קמא (ט"ו ב') ובמסכת שבת פרק מפנין (קכ"ח א' ותד"ה דחזי) שאדם מותר לאכול בשר חי בלא מליחה (ע"פ יראים סי' מ"ח ע"ש).
<h2>דף עא.</h2>
הזהירה תורה בפרשת צו (ויקרא ז' כ"ו) וכל דם לא תאכלו בכל מושבותיכם לעוף ולבהמה, וחיה בכלל בהמה שנאמר (דברים י"ד ד') זאת הבהמה אשר תאכלו וכתיב אחריו איל וצבי ויחמור (חולין ע"א א'), וכל האוכל כזית מן הדם במזיד חייב כרת בשוגג מביא חטאת קבועה (ע"פ רמב"ם מאכ"א פ"ו הל' א') שנאמר (ויקרא ז' כ"ז) כל נפש אשר תאכל כל דם ונכרתה הנפש ההיא מעמיה, תניא בתורת כהנים (צו פרשתא י' הי"א) ומביאה בכריתות פרק דם שחיטה (כ' ב') כל דם לא תאכלו שומע אני אף דם מהלכי שתים, כגון דם האדם, ודם שרצים ודם בצים ודם דגים וחגבים הכל בכלל תלמוד לומר לעוף ולבהמה מה עוף ובהמה מיוחדין שיש בהן טומאה קלה, היא טומאת מגע, וטומאה חמורה, היא טומאת משא, ויש בהן איסור, אם לא נשחטו, והיתר, אם נשחטו, והן מין בשר, יצא דם מהלכי שתים שאין בהן טומאה קלה, לאחר מיתה שאף הנוגע במת הוא אב הטומאה, וכזית מן המת שחיפהו בבצק טומאה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת (שם כ"א ב'), יצא דם שרצים שאין בהן טומאת משא, יצא דם דגים וחגבים שכולם היתר שהרי אין טעונים שחיטה, יצא דם בצים, שלא נמצא על הקשר כאשר בארנו למעלה (ל"ת קל"ב), שאינו מין בשר ומסיק שם (כ"א ב') דדם דגים שכנסו בלא קשקשין שהוא אסור, עוד מפרש בברייתא (כ"א א') שאם נכתב עוף בלבד לא היה אוסר כי אם דם עוף וכיוצא בו בלבד שאין בצמרו משום כלאים אבל לא בהמה, ואם לא נכתב רק בהמה בלבד לא הייתי אוסר כי אם דם בהמה וכיוצא בה בלבד שאינה באיסור אם על בנים אבל לא עוף לכן הוצרכו שניהם ליכתב, לעוף ולבהמה.
<h2>דף צג.</h2>
מסקינן בפרק גיד הנשה (תד"ה חתכיה) שחוטין שאנו נוטלין מן הכתף ומן הלחיים אסורין משום דם, והרוצה לצלותם צריכין חתיכה לפי שהן בתוך הכתף ואין להם מקום לפלוט ולקדירה צריכין חתיכה ומליחה. כתב מורי אם נצלה היד עם אותן החוטין מצאתי בשם רבי שמותר הבשר דכבולעו כך פולטו שכמו שבולע הבשר מדם החוטין כך פולטו לחוץ ואפילו קליפה נמי לא צריך אלא נטילת החוטין, שהרי העור של חוטים ושל מז(י)רקי מגין כלפי הדם ואינו אוסר הבשר וגם הדם מתיבש ואינו מלחלח לפלוט. אומצא דאסמיק, היא חתיכת בשר שיש בה דם מרובה. וביצי זכר וכן וורידי צואר לצלי אין צריכין מליחה, ושמא אפילו חתיכה אין צריך הואיל ויש להם מקום וריוח לפלוט (עי' תו' שם), ולקדירה צריכין חתיכה ומליחה, וצלי שאמרנו אפילו בצלי (של גבי) [שעל] הגחלים ממש מותר שכח האור שואב [את] הדם (צ"ג ב').
<h2>דף צג:</h2>
ראש כבש וגדי שנתנוהו במים והטמינוהו ברמץ להסיר את השער אם העמידו בית השחיטה למטה שיוכל הדם לצאת מותר ואם לאו אסור המוח בלבד לפי שמתבשל בדם הקרום, אבל הראש עצמו מותר כך פסק בהלכות גדולות (דף קל"ד א'), ודווקא בראש יש חילוק לפי שיש בו עצמות ודברים המעכבים את הדם מלצאת אבל תרנגולת ורגלי בהמה מותר בכל עניין (חולין צ"ג ב' תד"ה רישא).
<h2>דף צה.</h2>
ואם גוי או עבד שם בשר בקדירה ולא ראה ישראל אם הדיחו הבשר אם לאו, אף על פי שכתב רב האיי גאון (בספר מקח וממכר שער נ"ה) שאין סומכין על דבריו של גוי לא לאיסור ולא להיתר, לאיסור מדאמר בפרק אחרון דיבמות (קכ"ב א') תניא גוי שהיה מוכר פירות בשוק ואמר פירות הללו של ערלה הן של עזקה הן פירש רש"י שהיא שם עיר שבא"י שפירותיה משתמרים וצריכין להתעשר, ורבותינו (תד"ה של) פירשו לשון גדר כמו (ישעי' ה' ב') ויעזקהו ובשביעית מדבר דתניא בת"כ (בהר פרק א' ה"ג) אי אתה בוצר מן המשומר, של נטע רבעי הן לא אמר כלום לא נתכוון זה אלא להשביח מקחו לומר שהם מאילן בחור, ולא להיתר מדאמר רב (חולין צ"ה א') בשר [כיון] שנתעלמה מן העין אסור, מכל מקום יש להתיר כאן אם [היה] יודע הגוי מנהג ישראל והיה שם שום ישראל יוצא ונכנס או שום קטן בר דעת בבית שירא פן יגיד הדבר (ע"פ סימני סה"ת ס"ז), ועוד אנו אומרים בעבודה זרה פרק אין מעמידין (ל' א') גוים נהי דאיסורא לא קפדי אנקיותא קפדי וזהו נקיות להדיחם אחר (אחר) המליחה, ורבינו יצחק ב"ר אברהם (פירש) [היה מחמיר] שלא להתיר זה אלא על ידי טעימת קפילא ארמאה פירוש (ה)גוי הבקי בטעימת תבשילין לדעת אם יש בקדירה טעם מלח יותר מדאי. אמנם בבשר יבש בימות הקיץ שנתייבש בחורף כתב מורי דלא חשיב כרותח אם אינו לח קצת.
<h2>דף צט:</h2>
ובשר שחוטה שנמלח עם בשר נבילה אפילו בכלי מנוקב כבר בארנו [הו' בחולין קי"ב ב'] שהשחוטה נאסרת מן התורה דצירן של טמאים מן התורה ואם ספק לחומרא, אבל דג טהור שנמלח עם דג טמא אסור מדרבנן דציר דגים טמאין מדברי סופרים כמו שאומר בפרק גיד הנשה שאני ציר דגים דזיעה בעלמא הוא, ואם ספק לקולא כמו הרינג"י וציפל"י וסלמו"ן שהגוים מוכרין מלוחין וספק אם מלחו עמהן דגים טמאין נהגו העם לאוכלן שמותרין מספק (ע"פ סה"ת סי' ס"ז), אעפ"י שבת"כ דורש בפרשת דגים טמאים (שמיני פרשתא ג' ה"ח) שקץ (הוא) [הם] לכם, לאסור צירן ורוטבן וכו' אסמכתא בעלמא היא, אבל הדרשה שדרשנו גבי נבילה דרשה גמורה היא כמו שמוכיח בפרק ראשון של מסכת בכורות (ו' ב') שמקשה שם למה צריך פסוק לאסור חלב בהמה טמאה מה נשתנה מציר שאנו דורשין לאסור מהטמאים (ע"פ תד"ה שאני). שתי חתיכות בשר זו ע"ג זו והעליונה מלוחה ופולטת על התחתונה יחזור וימלח התחתונה והכל מותר (ע"פ סה"ת סי' ס"ט).
<h2>דף קט.</h2>
שנינו בפרק כל הבשר (חולין ק"ט א') הלב קורעו ומוציא את דמו לא קרעו אינו עובר עליו, וגרסינן עלה במסכת כריתות פרק דם שחיטה (כ"ב א') א"ר זירא אמר רב לא שנו אלא בלב עוף שאין בדמו כזית אבל בלב בהמה הואיל ויש בדמו כזית ענוש כרת ופיר(ו)ש רש"י (חולין שם ד"ה הלב) שענוש כרת אף לאחר בישולו, ורוצה לומר שאינו סובר כאותו אמורא שאומר בהקומץ רבה (מנחות כ"א א') דם שבשלו אינו עובר עליו, שנאמר (ויקרא י"ז י"א) כי הדם הוא בנפש יכפר לא חייב הכתוב אלא על הדם הראוי לכפרה (ע"פ רש"י שם) וזה הואיל וקרוש הוא על ידי בישול אינו ראוי לכפרה לכל הפחות בחטאות הפנימיות שנאמר וטבל והזה ומתוך שקרוש הוא אינו ראוי לטבילה והזאה, אלא סובר רב כאותו אמורא שאומר שחייב על דם שבשלו הואיל וראוי לכפרה בחטאות החיצונות שנאמר ולקח ונתן ובר נתינה ולקיחה הוא אף על פי שהוא קרוש, אפס יש ליישב דברי רב לדברי הכל ולפרש (חולין ק"ט א' תד"ה הלב ע"ש) כי לא קרעו אינו עובר עליו מדבר בין אכלו חי בין אכלו מבושל ועל זה מפרש רב שבלב בהמה ענוש כרת אם אכלו חי.
תניא (חולין ק"ט ב') הלב קורעו ומוציא את דמו לא קרעו קורעו לאחר בישולו ומותר, בפרק כיצד צולין (פסחים ע"ד ב') רוצה לפשוט מכאן כבולעו כך פולטו ודוחה שם שאני לב דשיע פירוש שהלב חלק ולא בלע שום דבר מן הדם, ואומר רבינו תם (שם ק"ט א' תד"ה הלב) שאין לסמוך על אותו דיחוי להתיר לב שנתבשל עם דמו בקדירה לאחר שקרעוהו כי למסקנא שנפשט כבולעו כך פולטו אין צריך עוד אותו דיחוי ולא נאמר עוד שהלב שיע, לפיכך קורעו לאחר בישולו פירושו [ל]אחר צלייתו ששייך בו כבולעו כך פולטו דמה שבלע פלט ונפל לארץ, אבל נתבשל הלב בקדירה דאין מועיל מה שפולט שנשאר הדם בקדירה צריך ששים מדם הלב ואם אין ששים מדם הלב אף הלב עצמו אסור (ע"פ סה"ת סי' נ"ו בשם ר"י) לפי שחוזר ובולע דם שפלט[ו הלב]. מעשה בטלה אחד שנמלח ונתבשל עם הלב ולא קרעוהו תחילה, והשיב הרי"ץ ברבי שמואל אם יש ששים בין המים והטלה כנגד דם הלב נראה לי שהוא מותר אם היה הלב כל שעה מכוסה במים, אך לא נתיר עתה מטעם זה לפי שנ"ל שרש"י היה משער בכל החתיכה אף על פי שהכל מכוסה במים עד כאן לשונו.
<h2>דף קי:</h2>
גרסינן בפרק כל הבשר (חולין ק"י ב') אמר ליה רב אמי לרב ספרא כשתעלה לארץ ישראל תשאל מהן כבד מה אתם מורים בה, אם מותר לבשלה בקדירה עם בשר אם לאו (רש"י), הרי שנינו סתם משנה במסכת תרומות (פ"י מי"א) הכבד אוסרת ואינה נאסרת מפני שפולטת ואינה בולעת, ופירוש אינה נאסרת כך הוא אינה נאסרת כשמבושלת לבדה בקדירה שטרודה תמיד לפלוט ואפילו שלוקה לגמרי שמסתמא היה לה לגמור פליטתה אף על פי כן הואיל ויש בה רוב דם פולטת תמיד ואינה בולעת לעולם וכן הלכה, אבל הכבד אוסרת שמא אין הפירוש שתאסור בשר שמבושלת עמה בפליטת דמה, כי הכבד כולו דם והתירו הקב"ה כמו שאנו אומרים בפרק כל הבשר (חולין ק"ט ב') אסר לן דמא שרא לן כבדא (שם ק"י ב' תד"ה כבדא), אלא לצדדין היא שנוייה שאם זו הכבד מנבלה או טריפה אוסרת בשר המבושל עמה מחמת שמנונית הטריפה. רש"י היה מפרש שאילה זו שאמרנו בכבד שנמלחה ואף על פי כן שמא אין יוצא כל דם שבה על ידי מליחה, ורבינו תם בן בתו פירש (תד"ה כבדא) דאם נמלחה פשיטא שמותרת לבשל עם בשר שהרי נהגו העולם לבשלה עם בשר לאחר צלייה ומסתמא הוא הדין אחר מליחה שיש לנו להתיר שפולט על ידי מליחה כמו על ידי צלייה כי מליח כרותח דצלי, ולכך פירש בה"ג (דף קל"ג ב') דשיעור מליחה לקדירה כשיעור צלייה, ושאלה זו פירש רבינו תם בכבד שלא נמלחה ומסתפק בזה שמאחר שהכבד כולו דם והתירו הקב"ה ואפילו הדם הפורש ממנו מותר מן התורה, (כדתניא) [מדתניא] בפרק דם שחיטה (כריתות כ"א ב') דם הטחול ודם הכליות דם האיברים דם הלב הרי אלו בלא תעשה ואינו מונה דם הכבד עמהם, ואפילו נאסור מדרבנן הדם היוצא ממנה על ידי מליחה לפי שהוא בעין גזירה אטו שאר דם כמו שאמרו חכמים בדם האדם שאף על פי שהוא מותר מן התורה אפילו פירש כמו (שאמרו) [שביארנו] למעלה (ל"ת קכ"ז) מכל מקום אמרו (שם) דם שבין השינים מוצצו אבל שעל הככר גוררו לפי שהוא בעין, מכל מקום בבישול הכבד שאין ניכר כלל שם דם בעין יהא מותר. כשעלה רב ספרא לארץ ישראל ושאל שאילה זו השיבו רבי זריקה אני ורבי ינאי בנו של רבי אמי נתארחנו בבית (רבי) יהודה בנו של רבי שמעון בן פזי והביאו לפנינו קניא בקופיה ואכלנוהו, פירוש (רש"י) קניא בקופיה, הקנה עם כל המחובר לו הריאה והלב והכבד וכולם נתבשלו יחד, וצריך לומר לפירוש רבינו תם שיודע היה שהכבד לא נמלח[ה] אע"פ שהריאה והלב נמלחו, שכמה דברים היו עושין להראות דבר חידוש לתלמידים (תו' שם), והקשה רב אשי שאין ראיה משם כי שמא פי הקנה חוץ לקדירה היה, וסימפוני הכבד שופכים דרך קנה הכבד לתוך קנה הגדול של ריאה ויוצא הדם דרך חללו חוץ לקדירה (רש"י), או שמא חלוט היה מתחילה בחומץ ומכח החומץ הוא נצמת ושוב אינו פולט דם עולמית ודמו הנבלע בתוכו מותר כל זמן שלא יצא, ומסיק שם שאותו חומץ שנצמת בו הכבד מותר שלא פלטה הדם לתוכו שאם פלט[ה] דם לתוכו כלל היתה הכבד חוזרת ובולעת שאינה טרודה לפלוט מחמת שצמתה החומץ. הרי סדרנו השאלה והתשובה שעלתה בדיחוי שאין להוכיח ההיתר, ורב אלפס (ל"ט ב') כתב שמנהג בכל ישראל שלא לבשל כבד בקדירה אלא אחר צלייתן אבל לא אחר מליחה, כתב מורי ואי אישתלי ועבד כדברי רבינו יעקב עבד.
<h2>דף קיא.</h2>
מסקינן שם שמי שצולה כבד שלם צריך לקרוע שתי וערב והחתך יהיה למטה שיזוב ממנו הדם הכנוס בסמפונות, אבל טחול אין בו סמפונות ואין צריך קריעה אפילו לקדירה שהרי [בבית] (ל)שמואל היו עושין לו תבשיל של טחול שלם ביום הקזה, וכתוב בהלכות גדולות (דף קל"ד א') אם לא קרע הכבד מתחילה קורעו לאחר בישולו ומותר ויצא דם הכנוס בסמפונות ואין לחוש לדם הסמפונות שמא חזר ונבלע בכבד אחר כך מפני שטרודה לפלוט ועוד שכבולעו כך פולטו.
דרש מרימר הילכתא בין כבד בין כחל מותר לצלותו בשפוד אחד תחת בשר, שהדם נשרק ונופל מעל הכבד ומעל הכחל לארץ ואין לחוש אם שמנונית הבשר נופל על הכחל ונדבק שם מאחר שקרעוהו שתי וערב וטחוהו בכותל, וכל שכן בקדירה עם בשר שיש ללמוד מכאן שמותר לאחר שקרעוהו (תד"ה תותי), ומסקינן שם אבל אסור לצלות לכתחילה כבד או כחל על הבשר בשפוד אחד מחמת שיש בכבד רוב דם ורואין הכל הדם יורד בשפע על הבשר, ומכל מקום בדיעבד מותר שכל הדם הנופל על הבשר נשרק ונופל לארץ, וכן כחל לכתחלה אסור שאף על פי שקרעוהו ויצא כל חלבו יוצא ממנו לבנונית כעין חלב ונסרך על הבשר ונראה כבשר בחלב ובדיעבד מותר שאין זה חלב, בד"א לבני בבל שהתנורים שלהם פיהם למעלה והיה השפוד זקוף אבל שפודים שלנו שהם מושכבים ופעמים שראש זה עליון פעמים שהוא תחתון ולכך לעולם לכתחלה אסור לצלות בשפוד אחד לא כחל ולא כבד עם בשר ובדיעבד מותר (ע"פ סה"ת סי' נ"ט), והוא הדין במליחה. ויש שנותנין כלי לקבל השומן היוצא מן הצלי והוא הנקרא בי דוגי בלשון ארמי ואף בשר על הכבד אסור (שם עמוד ב') בעניין זה לפי שדם הכבד נוטף לתוך הבי דוגי ונמצא אוכלו (רש"י), ומה שמניחין כלי תחת האווזין לקבל השומן הרי מפרש התלמוד לפנים (קי"ב א') שנותנין שני גללי מלח בתוך הכלי והדם נגרר אצל המלח לשולים והשומן צף למעלה ומניחין בתוך הכלי מראה אדמומית שבשולים, אבל כבד אף על ידי מלח אין לו תקנה לפי שדם שלו צף תמיד, אפס אין נכון לעשות כן עתה באווזין לפי שפירש בהלכות גדולות (דף קל"ג ג') שתופס התלמוד לשון תרי גללי דמילחא כלומר מעט מלח אבל מלח הרבה פוסק כח הדם ועושה אותו צלול כמים ומתערב עם השומן ואין אנו בקיאין בדבר שלא להרבות ושלא למעט (ע"ש תד"ה תרי) ואין לנו ליתן כלי לקבל השומן של צלי אלא אם כן שהה הצלי שיעור מליחה קודם שנתנוהו אצל האש (ע"פ סה"ת סי' ס"ו ע"ש).
<h2>דף קיא:</h2>
אמר רב נחמן סכין ששחט בה ובלועה מדם רותח של בית השחיטה אם בא לחתוך בה דבר רותח יגעילנה, ולחתוך בה צונן צריך הדחה או לקנחה בבלאי מטלניות (ח' ב' ע"ש). ואמר שמואל קערה שמלח בה בשר אסור לאכול בה רותח לפי שמליח כרותח ובלועה מדם רותח.
סכין טריפה פליגי בה רב אחא ורבינא חד דאמר בחמין וחד אמר בצונן (חולין ח' ב'), פירוש סכין שבלוע משמנונית טריפה ורוצה לשחוט בה בהמה אחרת, אבל לחתוך בה רותח אפילו סכין ששחט בה כשירה אמרינן בפרק כל הבשר (חולין קי"א ב') שאסור לחתוך בה רותח (תד"ה סכין), ובה"ג (דף קכ"ה ג') מביא אותו דבר לפסק הלכה, אבל לשחוט בהמה אחרת אין נאסר בסכין ששחט בה כשרה אפילו מלוכלך הרבה בדם דבלא זה יש הרבה דם בבית השחיטה מבהמה עצמה ואינה בולעת מפני שטרודה להוציא דם (תו' שם) וגם דם משרק שריק, ומסיק הלכה כדברי האומר שאין צריך הגעלה אלא להדיח בצונן ואם יש בלאי מטלניות לקנחה בהן די, ויש חילוק בין זה לסכין של גוים שחתכו בו איסור רותח וא[י]סור תדיר (תד"ה והלכתא ע"ש). ופוסק רש"י (ד"ה והלכתא) וזה לשונו אף על פי שפוסק כאן בית השחיטה צונן זהו דווקא לענין סכין של היתר הוא שפוסק הלכה להיתר שאין נאסר בבליעה זו שקשה היא לבלוע אלא על ידי רתיחה אבל לעניין סכין האסור כגון של גוים אינו פוסק להיתר מפני שהסכין אסור והבשר רך לבלוע. אומר הרי"ץ בר אברהם שצריך לדקדק בהדחת סכין שיש בה שמנונית במים צוננים כי צריך להעביר תחילה השמנונית כולו עד שיתן מים על הסכין ויהיו המים זבים מזנבה לראשה ומראשה לזנבה שבעוד שיש [בה] שמנונית המים מתעכבין ואינן יכולין לזוב.
ומי ששחט בסכין של גוים קודם שהכשירה, רב אמר (חולין ח' ב') קולף בית השחיטה, ומדבר כשאנו יודעין בו שהוא בן יומו שהרי בכמה מקומות מוכיח במסכת ע"ז (ל"ח ב' ובתד"ה אי, ע"ה ב') שסתם כלים של גוים אינם בני יומן (חולין שם תד"ה השוחט ע"ש), אי נמי קסבר נותן טעם לפגם אסור במקום שמשביח מעיקרו, ואף על גב דגבי עכברא בשיכרא מספקא ליה לרב שם (ס"ח ב') אי נותן טעם לפגם מותר או אסור זהו מפני שפוגם מעיקרו, ולפי פירוש זה לא יהא הלכה כרב שהרי בכל מקום קיימא לן הלכה נותן טעם לפגם מותר אלא יהא הלכה כרבה בר בר חנה שאומר מדיח, וכן פסק רבינו משה (מאכ"א פי"ז הל' ז'), ובלשון אחד מפרש שסובר רב בית השחיטה רותח וללשון אחר סובר בית השחיטה צונן ומכל מקום קולף שאגב דוחק הסכין בולע, ואומר הרי"ץ שמה שאומר שהסכין בולע על ידי הדחק זהו דווקא גבי בית השחיטה שהוא קצת רותח אבל גוי המפשיט בהמה בסכין שלו אין כל הבהמה טעונה קליפה תדע שהרי אומר בפרק כל הבשר (חולין קי"א ב') צנון שחתכו בסכין שחתכו בו בשר רותח אסור לאכלו בכותח דאגב חורפא דצנון בלע אבל משום דוחק הסכין אינו אומר שיהא בולע (ע"פ תד"ה אגב ע"ש וסה"ת סי' ס"ט).
<h2>דף קיב.</h2>
ואם שהה הבשר במלח כדי שיעור צלייה על דף אחד ואחר כך שמוהו בגיגית והיה שם כל הלילה ולמחר נמצא הכלי מלא מן המליחה שיצא מן הבשר, אירע מעשה בבית רש"י והתיר דמאחר ששהא הבשר במלח כדי שיעור מליחה טרם אשר שמוהו בכלי והיה ראוי להדיחו ולבשלו בקדירה אם כן כל מה שפולט מכאן ואילך אין זה כי אם מוהל הבשר וליחלוחיתה, ועל כרחינו אין איסור באותו מוהל אלא מחמת המלח שעל הבשר שנימוח בתוך המוהל והמלח בלוע מדם, ואם מכח זה באנו לאסור את הבשר לפי שהמלח יעשה כרותח אם כן מטעם זה יאסר כל הבשר שבעולם כשמניחין אותו במים שבתוך הכלי להדיחו שנימוח המלח שעל הבשר בתוך המים ועושה אותו כרותח (חולין קי"ב ב' בתוד"ה ודגים). וכן בחתיכות המלוחות זו על גב זו תמצא בהן לאחר שמונה ימים או יותר גומות מליאות ציר בין חתיכה לחתיכה והמלח נימוח בתוכו וכבר נסתמה כל פליטתו והיה לו לאסור כדי קליפה בחתיכה, אלא ודאי צריך לומר שדם המלח נתייבש בו ואין עוד בו כח לצאת, ועוד טעם אחר הגון דלאחר שנתן המלח כחו בבשר והפליט דמה פסק כחו ומחמת אותו מלח לא יחשב כרותח עוד (ע"פ תו' שם) וכעניין זה אנו אומרים בפרק כיצד צולין (פסחים ע"ד ב') החומץ שחלטו בו פעם אחת אין חולטין בו פעם אחרת ואומר שם מאי שנא מחומץ מתמהא פירוש חלש שאנו חולטין בו, ואומר כי לשם יש קיוהא של פרי וכחו בעין אבל בזה שנתן כחו אין עוד קיוהא שלו בעין, ואין דומה דבר זה לגוזל שנפל בכותח שאמרנו למעלה שהיה נחשב כרותח אם לא היה הכותח נאכל מחמת מלחו אף על פי שהכותח היה מלוח מימים רבים, שהרי לשם לא פסק כח המלח שלא הפליט שום דבר, אפס אין להקל בבשר שנמצא בציר שכבר נהגו העם הדבר לאיסור (תו' שם).
מעשה (חולין קי"ב א') היה בגוזל אחד שנשחט ונפל לתוך כד של כותח שיש בו חלב ומלח והתירו רב חנינא בריה דרבא מפשרוניא, שסובר שמה שאומר שמואל מליח הרי הוא כרותח זהו דוקא כשאין נאכל מחמת מלחו, פירש רש"י אינו נח (לאכול) [ליאכל] מחמת רוב מלח שבו עד ששורין ומדיחין אותו במים כעין מליחת בשר להצניע אבל הכותח הזה נאכל במלחו הוא, והרב רבינו יעקב ישראל פירש (תד"ה הני) שקורא אינו נאכל מחמת מלחו בשר מלוח כעין עיבוד כמו שאנו אומרים בפרק כלל גדול (שבת ע"ה ב') מי שמ[ו]לח בשר חייב משום מעבד וכגון שצריך להוליך הבשר לדרך רחוקה שאז מולחה מאד, ואין נראה לרבינו תם כי בהרבה מקומות מביא במסכת חולין דברי שמואל ואין סברא לומר כי בכל המקומות שמביא דבריו נמלח הבשר כעין עיבוד שרוצין להוליכו לדרך או כעין מליחת בשר להצניע, ואומר רבינו יעקב שכל מליחות שאנו עושין לקדירה חשובין אינם נאכלות מחמת מלחן מדפירש בהלכות גדולות (קל"ג ב') שיעור מליחה כשיעור צלייה לפי שיוצא הדם על ידי מליחה כמו על ידי צלייה דמליח כרותח דצלי, ועוד גרסינן בפרק הקומץ רבה (מנחות כ"א א') לא תשבית מלח ברית א-להיך מעל מנחתך (ויקרא ב' י"ג) ולא מעל דמך, ומדקדק התלמוד (שם לעיל) למה לי פסוק למעט דם ממלח, פשיטא שאין צריך מלח שאם היה מלוח בטל מתורת דם דאמר זעירי אמר רבי חנינא דם שבשלו אינו עובר עליו ורב יהודה אמר זעירי דם שמלחו אינו עובר עליו ורב יהודה דידיה אמר אברים שצלאם והעלן אין בהן משום ריח, ויש לדקדק משם שמליחות שרגילין לעשות בקדשים הם כבישול, ועל מליחות של קדשים אמר אביי וכן לקדירה, אם כן כל מליחות של קדירה צריכין להיות כמו בישול (תו' שם). והילך הברייתא השנויה שם, תניא כל קרבן מנחתך במלח תמלח אי במלח יכול תבוננו ומפרש רב אשי שרוצה לומר יכול יתן טעם כבינה ומפרש רבינו תם מעט מלח להסיר טעם הטפל כבינה המיישרת את האדם שנכנסת מעט מעט בגוף תלמוד לומר תמלח [פירוש] שצריך מליחה מרובה, אי תמלח יכול במי מלח פירוש מי מלח מרובים סאלאמור"ה בלעז תלמוד לומר במלח, כיצד עושה מביא את האבר ונותן עליה מלח וחוזר והופכו ונותן עליו מלח ומעליהו, אמר אביי וכן לקדירה. אפס לפירוש רבינו חננאל ובסדר קדשים כתב יד רבינו גרשום מאור הגולה גריס וכן לצלי (מנחות כ"א א' תד"ה וכן), ואומר הרי"ץ בר' שמואל שאין גירסא זו מכוונת דאין צריך מליחה כלל לצלי שהרי דם האברים כל זמן שלא פירש מותר גמור כמו שיש בפרק דם שחיטה (כריתות כ"ב א') ואותו דם שנפלט אינו חוזר ונבלע אלא נופל לארץ ומטעם זה אומר שמואל בפרק כל הבשר (חולין קי"ב א') ככר שחתך עליה בשר אסור לאכלה לפי שמתוך דוחק הסכין נפלט דם שבתוך הבשר בתוך הככר אבל הבשר מותר אף על פי שלא נפלט עדיין כל דמו שדם האברים מותר כל זמן שלא פירש, ומזה אין הלכה כשמואל שאוסר הככר אלא כרבא שמתירו הואיל והבשר נצלה כל צרכו, [ו]לפנים בהלכה שלנו (קי"ג א') א(ו)מר שמואל השובר מפרקתה של בהמה קודם שתצא נפשה הרי זה מכביד הבשר וגוזל את הבריות, שלוקחין את הבשר במשקל, ומבליע דם באברים, ושאלו בני הישיבה היאך רוצה לומר, מכביד הבשר וגוזל את הבריות משום דמבליע דם באברים, וכתוב בספר רבינו גרשם הא לדידיה באומצא שפיר דמי, או דילמא לדידיה נמי אסור תיקו, פירוש באומצא לאוכלה חיה לפי שדם האברים מותר כל זמן שלא פירש או דילמא לדידיה נמי אסור הואיל והבליע בו דם ממקום אחר, מכל זה יש לדקדק דלא צלי ולא בשר חי צריכים מליחה וכן מוכיח בפרק קמא דחולין (י"ד א') ובפרק מפנין (שבת קכ"ח א'), ומה שאנו אומרים בפרק קמא דביצה (י"א א') ושוין שמולחין עליו בשר לצלי, לא מפני שצריך מליחה לצלי אלא משמיענו שמותר למל[ו]ח בשר על העור ביום טוב מליחה מועטת כמו שרגילות לעשות לצלי להסיר טעם הטפל ואין כאן איסור עיבוד העור (ע"פ סה"ת סי' ס"א ע"ש). וקשה לרי"ץ בר אברהם על גירסא זו, וכן לקדירה, (ומפרשת) [ומפרשים] שתמלח בא לרבות ואין משמעות המקרא מתמלח שיהא יותר ממלח וגם ראייה שמביאין [ד]דם שמלחו הוי כמו דם שבישלו אינה ראיה, שאין מביא התלמוד שני [ה]דברים יחד מפני זה אלא מפני סדר גרסתו שקבלם בזה הסדר, שכמו כן מביא אברים שצלאן שאין עניינו דומה להם, ואדרבה מביא ראיה שצריך מליחה לצלי מדאמרינן בירושלמי דפרק שני דנדרים (הל' ד') על האומר הרי עלי כבשר מליח וכיין נסך אם של שמים נדר הרי זה אסור שזהו דבר הנדור ואם של ע"ז נדר הרי זה מותר, ומדקדק שם מלוח לעולם או מלוח לשעה, לישמעיניה מן הדא אם של שמים נדר הרי זה אסור, אם כן מדבר במליח לשעה, ואיזהו מליח לשעה כהדא דתנינן כיצד עושה מביא את האבר ונותן עליו מלח והופכו ונותן עליו מלח ומעלהו, א"ר אבא בר מרי שניא היא שאם (משהין) [משהא] אותן הם נמלחים [פי'] ואין זה מליח לשעה, אם כן משמע שמליחות קדשים קורא מליח לשעה וזהו כעין מליחת צלי, ותמלח בא למעט שאם היה בא לרבות מניין הוא יודע שמליחות קדשים אינו כמו מליח לעולם, אמנם לפי התירוץ אינו מליח לשעה כמו שהוא אומר שאם משהא אותן הם נמלחים. ובפרק הקומץ רבה (מנחות כ"א א') כך הפירוש יכול יתן טעם כבינה שנותנת טעם גדול באדם תלמוד לומר תמלח, שדי במליחה מועטת כדמסיק, מביא את האבר ונותן עליו מלח וכו', וגרסינן וכן לצלי די במליחה זו אבל לקדירה אין די במליחה זו כי צריך לשפשף בידיו שיבלע בו המלח. והטעם שאמר[נו] למעלה שצלי אין צריך מליחה [מועטת] מפני שדם האברים מותר כל זמן שלא פירש ואותו שפירש נופל לארץ, אין עניין טעם זה בתרנגולת או אווז שהם חלולים ופורש הדם מלמעלה למטה בתוך החלל והרי הוא כאילו פורש מחתיכה לחתיכה, ופעמים שהאווז או התרנגולת נצלים יפה מצד אחד ופלטי כל דם אותו צד ואין נצלים יפה מצד אחר ולא פלטו כל דם שלו וכמו כן אינו פולט כל דם שבא לו מלמעלה, לפירוש זה נכון למי (שהוא) [ש]רוצה לצלות עוף שלם שימלחנו מבחוץ ומבפנים וישהא כשיעור מליחה ואחר כך ידיחנו ויצלה אותו.
נחזור לעניין הגוזל שנ(ו)פל לכותח שאומר שם בפרק כל הבשר במה דברים אמורים שהוא מותר [כ]שנפל בו חי אבל אם היה הגוזל צלי צריך קליפה ואם יש בו בקעים אסור כולו, פרש"י הואיל והוא צלי, משמע שאין בקעים אוסרין בדבר חי, וכן אם הוא מתובל בתבלין לפי שהתבלין מרככין אותו ונבלע החלב בכולו.
[ו]יש נוהגין בחתיכת בשר מלוח כשרוצין ליתן אותה בקדירה והיא מלוחה יותר מדאי וצריך לשרות אותה במים, שמדיחים אותה קודם השרייה כי [ה]שרייה מבלעת [ה]דם שבמלח בתוך החתיכה, אפס אין שרייה מבלעת הדם שבמלח בתוך החתיכה אם אין שורין אותה יום שלם כאשר בארנו למעלה (ל"ת קל"ד) בעניין הקיבה, וכן כתב מורי כי ציר המעורב במים הרבה אין לחוש בו לעשותו כרותח. ומה שעושין העולם שמולחין בשר על גב (ה)קערה כפויה ואין נאסרת הקערה, לפי שנשרק הדם ונופל לארץ, ואם יש גומא בגב הקערה הקערה ודאי נאסרת דמליח כרותח.
<h2>דף קיב:</h2>
אמר שמואל דגים ועופות שמלחן זה עם זה אסורין מ"ט הדגים קרום שלהם רך ורפה וקודמין ופולטין ציר שלהן ועופות בשר שלהם צומת וקמוט ולאחר שנחו הדגים מלפלוט פולטין עדיין העופות וחוזר הדם ונבלע בדגים, ואף על פי שמלחן בכלי מנוקב אין להתיר הדגים מטעם דדם מישרק שריק לפי שהדגים בשר שלהם רך ורפה ובולע בקל והדגים הללו אין חוזרין ואוסרין העופות בצירן שנתיר אותן מטעם משרק שריק, ומה שאינו שונה בלשון זה, דגים שמלחן עם עופות אסורין, לפי שהיה משמע שאפילו העופות תפל והדגים מלוחים עמהם אסורין כמו דג טהור שמלחו עם דג טמא דבסמוך (קי"ג א') שמעמידו בטהור מליח וטמא תפל, וזה היה שקר כי בעניין זה לא היו הדגים אסורין (ע"פ תד"ה דגים), במה דברים אמורים בעופות ודגים אבל בשר ובשר מעשים בכל יום שמולחין חתיכות הרבה זו אחר זו והדבר פשוט שכשמולחין חתיכה אחרונה שכבר שהתה הראשונה שיעור מליחה ואף על פי כן מותרות לפי שדם משרק שריק (ע"פ תד"ה ודגים), ואפילו יש גומות בחתיכות שאינו יכול להיות נשרק מכל מקום הואיל ושמו חתיכה שנייה על החתיכה הראשונה עד שלא [נ]גמרה פליטת דמה וכן השלישית על השנייה הם לעולם פתוחות ומה שבולעות פולטות (ע"פ פירוש ר"י מאורלינש שם), ועוד אומר הרי"ץ ברבי שמואל (תו' שם בשם י"מ) כי אפילו נסתמה חתיכה ראשונה מלפלוט דם מכל מקום פתוחה לפלוט ציר יום או יומים ובתוך הזמן הזה כל מה [נ"א דם] שבולעת פולטת (ע"פ סה"ת סי' ס"ח וע"ש בתו').
ומעשה היה בבית רב מרי בר רחל שמלחו בשר שחוטה עם בשר טריפה, בכלי מנוקב שאין לחוש לדם, ואסרה רבא מדתניא הטמאים לאסור צירן ורוטבן וקיפה שלהן, וציר נוח לבלוע יותר מן הדם, [הטמאים], פירוש שכתוב בשרצים הטמאים לכם בכל השרץ והה"י יתירה לרבות כל אלו, פירוש קיפה דקדקת שבשולי קדירה הנלעז פונדרי"לא (חולין קי"ב ב' ורש"י ע"ש). ואומר הרי"ץ (תד"ה ורוטבן) כי ודאי ממשרת אנו למידין טעם כעיקר בכל התורה כולה בפסחים (מ"ד ב') והוצרך כאן לרוטבן וקיפה שלהן להשמיענו דמיחוי כממש אם המחה [את] השרץ וגמעו לחייבו על השתייה כעל האכילה, ולפנים בפרק העור והרוטב (ק"כ א') מביאו על הממחה את החלב וגמעו, ודבר זה לא הייתי רואה מריבוי ציר, שהייתי מעמידו בהקפהו ואכלו, וציר ורוטב וקיפה מתרבים מריבוי אחד כי שקולים הם.
<h2>דף קיג.</h2>
תניא (חולין קי"ג א') טהור מליח וטמא תפל מותר טמא מליח וטהור תפל אסור, אומר הרי"ץ (תד"ה טהור) דגבי מליח כרותח אין שייך לומר לא עילאה גבר ולא תתאה גבר ולא שנא זה אצל זה ולא שנא שוכבין זה על זה אם הטמא תפל מותר הטהור, ואפילו קליפה אין צריך ואף על פי שבחם על ידי האור אנו אומרים בפרק כיצד צולין (פסחים ע"ו א') כשהאחד חם דאדמיקר ליה בלע וצריך קליפה. יש ללמוד מכאן דאין צריך להגעיל דפוסי גביני הגוים ומותר לעשות בהן גבינה לישראל ולמולחה בתוכו שהרי זה כמו טהור מליח וטמא תפל שאין עניין מליחה בעץ ולא נעשה עץ רותח על ידי המליחה ואין כח למלח להפליט מה שבולע בעץ ומתכת וחרס ואבן ומעשים בכל יום דמלח שבקערה שמשתמשין בה בשר לוקחין ממנו לתת בתוך החלב והמחמיר תע"ב.
טמא מליח וטהור תפל כבר אמרנו שהוא אסור, ואין די בקליפה אפילו בכלי מנוקב כי ציר נוח ליבלע יותר מן הדם, והוא הדין שניהן מלוחין אף ע"פ שהטהור טרוד לפלוט בולע, ואגב ששנה ברישא טהור מליח וטמא תפל שנה בסיפא טמא מליח וטהור תפל (חולין קי"ג א'). מענין הלכות אילו יש ללמוד שבשר כשר ובשר נבילה שנגעו זה בזה אם השחוטה מלוחה לבדה הכל מותר ואם הנבילה לבדה מלוחה הכל אסור כדין טמא מליח וטהור תפל, ובשר וגבינה שנגעו זה בזה כשהן לחים אם שניהן מלוחים ואינם יבשים שניהן אסורין ואם הבשר מלוחה והגבינה תפל הגבינה אסור[ה] והבשר מותר ואם הגבינה מלוחה והבשר תפל הבשר אסור והגבינה מותרת, אבל בשר חי או צלי שנפל עליו חלב בין יש מלח בחלב לבדו או בבשר לבדו הכל אסור עד ששים כיון שהאיסור הוא צלול רק שיהא שם מלח כראוי שיחשב כרותח מחמת אותו המלח (סימני סה"ת ס"ג), והגוזל שנפל לכותח שהותר זהו מפני שהגוזל היה תפל וגם הכותח לא היה בו כי אם מעט מלח, ואם אין מלח לא בבשר ולא בחלב אם אין שם בקעים הכל מותר בהדחה רק שיהא הבשר חי כענין הגוזל שאמרנו [הו' בחולין קי"ב א'] ואם צלי הוא אפילו בלא בקעים צריך קליפה (ע"פ סימני סה"ת שם). בד"א בדבר שהוא חם על ידי מליחה אבל בדבר שהוא חם על ידי האור כגון בשר או נבילה שאחד חם מחמת בישול או מחמת דבר אחר [נ"א צלי] אין לה דין טהור מליח וטמא תפל אלא יש להן דין אחר, שרב ושמואל נחלקו בזה בפרק כיצד צולין (פסחים ע"ו א') לרב עילאה גבר ולשמואל תתאה גבר והלכתא כשמואל דתניא כוותיה, ואם בשר נבלה החמה למטה והשחוטה הצוננת למעלה השחוטה אסורה דתתאה גבר ואם השחוטה הצוננת למטה והנבלה החמה למעלה אז השחוטה כשירה דאין התחתון הצונן בולע מחמת החם שעליו, ומ"מ קליפה מיהא צריך כדמפרש בפרק כיצד צולין (שם) דאדמיקר ליה בלע פורתא (ע"פ סה"ת שם).
אין הבשר יוצא מידי דמו אלא אם כן מדיחו במים תחלה ומולחו יפה יפה ואחר כך מדיחו יפה יפה, פירוש הדחה ראשונה היא מפני דם קרוש שעל החתיכה ועל ידי (המלח) [המליחה] נבלע קצת בחתיכה ואינו יכול לצאת לכך צריך הדחה, ומולחו והופכו וחוזר ומולחו, ולקדירה צריך לשפשף בידיו לדברי רבינו יצחק בר רבי אברהם (הובא לעיל דף מ"ז ג' בד"ו [הו' בחולין קי"ב א']), ומדיחו שני פעמים, הדחה ראשונה להעביר המלח הבלוע מן הדם והדחה שנייה להעביר אותן המים האסורין מהדחת מלח שנשאר על הבשר (ע"פ סה"ת סי' ס"ב).
ואם גוי או עבד שם בשר בקדירה ולא ראה ישראל אם הדיחו הבשר אם לאו, אף על פי שכתב רב האיי גאון (בספר מקח וממכר שער נ"ה) שאין סומכין על דבריו של גוי לא לאיסור ולא להיתר, לאיסור מדאמר בפרק אחרון דיבמות (קכ"ב א') תניא גוי שהיה מוכר פירות בשוק ואמר פירות הללו של ערלה הן של עזקה הן פירש רש"י שהיא שם עיר שבא"י שפירותיה משתמרים וצריכין להתעשר, ורבותינו (תד"ה של) פירשו לשון גדר כמו (ישעי' ה' ב') ויעזקהו ובשביעית מדבר דתניא בת"כ (בהר פרק א' ה"ג) אי אתה בוצר מן המשומר, של נטע רבעי הן לא אמר כלום לא נתכוון זה אלא להשביח מקחו לומר שהם מאילן בחור, ולא להיתר מדאמר רב (חולין צ"ה א') בשר [כיון] שנתעלמה מן העין אסור, מכל מקום יש להתיר כאן אם [היה] יודע הגוי מנהג ישראל והיה שם שום ישראל יוצא ונכנס או שום קטן בר דעת בבית שירא פן יגיד הדבר (ע"פ סימני סה"ת ס"ז), ועוד אנו אומרים בעבודה זרה פרק אין מעמידין (ל' א') גוים נהי דאיסורא לא קפדי אנקיותא קפדי וזהו נקיות להדיחם אחר (אחר) המליחה, ורבינו יצחק ב"ר אברהם (פירש) [היה מחמיר] שלא להתיר זה אלא על ידי טעימת קפילא ארמאה פירוש (ה)גוי הבקי בטעימת תבשילין לדעת אם יש בקדירה טעם מלח יותר מדאי. אמנם בבשר יבש בימות הקיץ שנתייבש בחורף כתב מורי דלא חשיב כרותח אם אינו לח קצת.
כתב רבינו משה (מאכ"א פ"ו הל' י"א), וכן ראיתי כתוב בה"ג דרב יהודאי גאון (דף קל"ג ב' ע"ש), אין מולחין את הבשר אלא במלח עבה כחול הגס שהמלח הדק כקמח נבלע (יבלע) בבשר ולא יוצ[י]א דם, וצריך לנפץ כל הבשר מן המלח ואחר כך ידיחנו, ושורש דבר זה לקחו בפרק כל הבשר שאומר שם, רב דימי מנהרדעא מלח לה במלחא גללינתא ומנפץ לה. ועוד כתב רבינו משה (שם הל' י') שאחר [ה]מליחה והדחת הבשר שישליך מיד הבשר לתוך המים הרותחין ולא לתוך המים הפושרין כדי שיתלבן מיד ולא יצא דם.
אמר רב משרשיא אין מחזיקין דם בבני מעיין, (לאסור) [ליאסר] אם לא נמלחו (רש"י), ובאלו בני מעיים אמרו בכרכשא שקורין טבחיא והבני מעים כרס ובית הכוסות והמסס ודקין הסובבין הכנתא שהיא קרוייה אינטרי"ליי בלעז, אבל הלב והריאה והכבד וכנתא גופא יש בהן דם וצריכין מליחה (רש"י). כתב רב יהודאי גאון (בה"ג דף קל"ג ג') שזה השומן הקרוי כנתא יש בה וורידין קטנים של דם ואף על פי שחתכה ומלחה אסורה בין בשור בין בכבש ועז עד שיוצ[י]א הוורידים קטנים עד כאן דבריו, ויש ליישב דבריו שאף על פי שפסקנו למעלה בוורידי צוואר שדיין בחתיכה ומליחה מכל מקום וורידי שומן הכנתא דקין מאד ואין יוצאין מהן דם אף בחתיכה ומליחה.
ואמר שמואל אין מולחין בשר אלא על גבי כלי מנוקב, ויכול למלוח אפילו כמה חתיכות ביחד ואין לחוש לדם הפורש שיבלע בחבירתה כי משרק שריק, וגם כל מה שבולעת פולטת (ע"פ סה"ת סי' ס"ז) הכל כאשר ביארנו למעלה [הו' בחולין קי"ב ב'], ואין להתיר מטעם משרק שריק אם היו שופכים דם רותח על צלי בשעת צלייה אי נמי אפילו דם צונן היה אוסרו משום דתתאה גבר ואוסר כדי קליפה או כדי נטילה, דדווקא גבי דם הנפלט ונוטף עם הציר על ידי צלייה מצינו טעם משרק שריק (תד"ה אין ע"ש). וגם נכון להזהר שפעמים שחותכין בסכין את הבשר או [את] הכבד בשעת צלייה לנסות אם [הוא] צלוי הרבה ופעמים שמקום החתך מלא דם לפי שעדיין לא נגמר מלצלות ופעמים שהוא עושה שם גומא והיא מליאה דם רותח ואוסרת הסכין כי שם אין יכול להיות שריק (ע"פ סה"ת סי' ס"ט ע"ש), ואפילו בלא גומא ראוי לאסור הסכין מחמת הדם שהוא חם כמו בסכין ששחט בה (חולין קי"א ב'), וצריך להתיישב בדבר וכן כתב מורי.
